Advertise on podcast: על הדרך | שיחות עם טובי פולק

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת

תרבות ארגונית קלוקלת, ניהול רשלני, דורות של מפקדים בכירים שממונים בשיטת חבר מביא חבר, הנצחת בינוניות ממארת, מסורת ארוכת שנים של התעלמות מפקודות, אי מילוי הוראות, אפס מעקב אחרי הנחיות והוראות, משמעת לקויה, תופעות של משיחיות לאומנית, שבירה מתמדת של שרשרת הפיקוד... להמשיך? כשאלוף (בדימוס) יצחק בריק מתחיל לירות, קשה לעצור אותו. וייאמר להגנתו: הוא אמר לנו הכל. במשך שנים. הכל מתועד. מי שהיה לוחם נועז ומעוטר בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים וסיים את דרכו בצה"ל כנציב קבילות החיילים, לא הופתע ב-7 באוקטובר. הוא חזה את המחדל הזה בדיוק בהבדל אחד: הוא היה בטוח שזה יקרה קודם כל בצפון. ועל-פי דבריו, העובדה שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו בזמן אמת למתקפת החמאס, הצילה אותנו מאסון שספק אם היינו מצליחים לקום ממנו

כאשר חוקרת הספורט ד"ר שלומית גיא פנתה לאמיר דורון עם הצעה לחזור ולהוציא לאור, אחרי כמעט שני עשורים, חלק שלישי של הסדרה המצליחה "הוצא מהקשרו - משפטי המחץ של הספורט הישראלי", התשובה המיידית הייתה: זה לא יקרה. זו גם הייתה תגובתו של מי שהיה שותפו להוצאת הספר וגם המו"ל שלו, מורדי אלון. אבל אז קרה משהו בבית משפחת אלון (נועם, בנו של מורדי אלון, היה בן הזוג של ענבר הימן ז"ל, שנרצחה ונחטפה ב-7 באוקטובר ההוא) אירוע בלתי צפוי, שבעקבותיו התקשר אלון לדורון ואמר לו: תחזור לדוקטורית ונעשה את זה. והשאר היסטוריה וכמעט היסטריה. שיחה מצחיקה, מרגשת וגם מעוררת מחשבה על העבודה המפרכת של איסוף ומיון וסינון אינספור התכנים, השפה, התרבות, האתגרים הכלכליים, החיבור שבין הספורט לחיים ובין ציטוטי הספורטאים הישראלים לישראליות כפי שאנחנו מכירים אותה. מוזמנים לשיחה שלא תעזוב אתכם לרגע

אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה -  המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה

הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה

אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא

לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית

גם בעידן הפייק-ניוז, "האמת האלטרנטיבית", יריד הקונספירציות של הרשתות החברתיות למיניהן - גם בעידן המופרע והמופקר הזה, העיתונות הישראלית מתבלטת לרעה (אולי רק אחרי מקבילתה האמריקאית). גבע קרא-עוז, שעבר בכמה וכמה תחנות תקשורתיות, מנסה להסביר את התופעה, מקורותיה ותוצאותיה. מצד אחד מתקיימת התופעה המוכרת של כוכבי מסך ("טאלנטים") שיושבים על אותו הכיסא על פני עשורים בשכר עתק, לא משלמים שום מחיר על טעויות ועל הדרך  משתמשים בפלטפורמה הנפוצה (ערוצי טלוויזיה עתירי רייטינג והשפעה) גם בשביל לקדם את עצמם ופרנסתם (ערוצי תקשורת עצמאיים, נוכחות מסיבית ברשתות, הרצאות בסכומים גבוהים, הנחיית אירועים ממלכתיים ופרטיים בשכר עצום) ובדרך זונחים את חובתם המקצועית שהיא גם חובתם החברתית האזרחית. האגו מנופח, השתן מציף את הראש והתוצאה היא שמותר להגיד הכל, בלי שום קשר לעובדות ולאמת; "קודם נשדר, מקסימום נבדוק אחר-כך ונתקן...". הראשוניות נהפכה לחזות הכל, למרות שאין לה שום משמעות היום. וכאשר בוחנים אתהתופעה לאורך העשורים האחרונים, מבינים את שלטון הנצח של נתניהו, את ההפיכה המשטרית ואת ה-7 באוקטובר

בלי ששמנו לב, פגרת הקיץ כמעט מאחורינו ועונת ה-נבא חוזרת בימים הקרובים. וכמיטב המסורת, ציפי שמילוביץ' הגיעה שוב, על הדרך, לשיחת הקידום המסורתית לעונה החדשה שבאה עלינו לטובה. פתחנו, כי אי-אפשר אחרת, בכמה מילים על אירועי השבוע: הפסקת האש, מסע ה"שלום העולמי הנפלא" של טראמפ, האינטרסים של הצדדים ובעיקר אנחת רווחה מכל הלב לקראת שובם של החטופים (השיחה הוקלטה בסוף השבוע שלפני). אבל עיקר הפרק (החלל מדקה 09:50) הוא עונת ה-נבא. דיברנו על מכת הפציעות כמעט חסרת התקדים, שתשבית כמה מהכוכבים הגדולים של הליגה, חלקם למשך העונה כולה. דיברנו בעיקר על המערב, שהוא טוב לאין שיעור מקבוצות המזרח. ניסינו להעריך על מי ישפיעו הפציעות יותר, מי הקבוצות שמגיעות במצב הכי טוב ולמי מהקבוצות זו תהיה עוד "עונת מעבר", כפי שמקובל היום לכנות עונות אבודות. וכן, בהחלט התגעגענו

כשהיה נער מתגבר, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתתף הפלסטיני הירושלמי הצעיר סאמר סינג'לאווי בתקריות של יידוי אבנים, נתפס ונכלא לכמה שנים. בשנותיו בכלא הישראלי למד סאמר עברית ואנגלית, היסטוריה ופוליטיקה, יצא משם כפעיל פוליטי מרכזי בהנהגת הפתח' ובמהרה מונה לראש צעירי הפתח' בגדה. הוא שוחרר מהכלא במסגרת הסכמי אוסלו ומאז הוא עמוק בפוליטיקה הפלסטינית. השיחה איתו - בהשתתפות אסתי סגל ואיש השלום והמתווך המתמיד גרשון בסקין - מרתקת ואפילו שומטת לסתות. סינג'לאווי דבק בפתרון שתי המדינות, משוכנע שזה עדיין אפשרי, קורא לעמיתיו ובני עמו להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה משלו בחבל הארץ הזה וקורא להכרה הדדית של שני העמים בזכותם השווה על שני חלקי הארץ. ולא פחות מדהים מזה: את המוקש הנפיץ של זכות השיבה הוא מציע לפתור בדרך פשוטה בתכלית: כן, השיבה תהיה זכות מוקנית לפליטים שיחפצו בה - אבל שיבה לגבולות המדינה הפלסטינית שתקום. הוא קובע שבמצב הנוכחי נגיע מהר מאוד למדינה דו-לאומית ערבית-פלסטינית אחת מהירדן לים (עניין מספרי גרידא), מצב שהוא ממש לא רוצה בו. מבחינתו, מדינת ישראל תהיה שייכת ליהודים ולישראלים ופלסטין תהיה בית לאומי  לפלסטינים. מוזמנים לשיחה שאסור להחמיץ

כמיטב המסורת של "על הדרך", גם בכיפור הזה החלטתי להקליט פרק ספיישל, שכמו תמיד - מנסה לחפור עמוק לתוך חיינו כאן. אז שנתיים כמעט לאסון הגדול התכנסנו - גבע קרא עוז, גונן בן יצחק, הדס ענבר, דניאלה סגל וגדי שמשון - וביחד ניסינו להבין מה הסיכוי שאכן יהיה בקרוב הסדר שיחזיר את החטופים ויוציא את הצבא מעזה; מה בעצם רוצה טראמפ ומה התפקיד של קטאר בטירוף הנוכחי; דיברנו על שיטפון הלאומנות היהודית; על המשמעות של זיני בראשות השב"כ - גם בהקשר של הבחירות הבאות; על עליבותו של המחנה שלנו; על מי מאיתנו שנשאר ויישאר כאן ועל עשרות ומאות האלפים שעוזבים ועוד יעזבו; על סכנות לחיים ושם ובכל מקום ועל כך שאנחנו בעצם מנודים, מבוזים ונרדפים בארצנו. היה ארוך, מתיש אבל בעיקר נוקב. מוזמנים