Advertise on podcast: סערה מושלמת

הקולנוע אוהב כאוס כי כאוס הוא בסיס לסיפור דינמי ומוצלח. אחרי הכל, מה מעניין בשגרה, מה מעניין בסדר? הדברים מתחילים להיות מעניינים כאשר הם יוצאים מכלל שליטה, כשהם מתפרקים. אבל למרות שהוליווד אוהבת אי-סדר ובלגאן, היא מקפידה שלסיפורים שלה יהיה סוף טוב, שהגיבור ינצח את הרשע ושהסדר יחזרו על כנו. אבל מה קורה כאשר הגיבור הוא האדם שדוחף לכאוס? גיבורים מהסוג הזה הם הרבה יותר נדירים אבל שניים מהם הם ממש משכנעים: טיילר דורדן, האלטר-אגו של המספר האלמוני בסרט "מועדון קרב" משנת 1999, וארתור פלק, הגיבור של הסרט "ג'וקר", שעלה לאקרנים בדיוק 20 שנה מאוחר יותר, ב-2019. שני הגיבורים האלו מציגים בפנינו את אותה השאלה: מהו כאוס, מה תפקידו בעולם החברתי ואיך נראית הדמות שנושאת אותו על כתפיה? שלא במפתיע ארתור וטיילר הפכו לארכיטיפים שהציתו את הדמיון הציבורי ברחבי העולם, שניהם המשיכו להתקיים הרבה אחרי שהסרט נגמר, שניהם גיבורים שהכאוס עבורם הוא המהות, המטרה עצמה. לתשומת לבכם: בפרק יש ספוילרים רבים לשני הסרטים.

בראשית דרכו אילון מאסק נחשב להבטחה הגדולה של המין האנושי, לדמות של גיבור-על שכאילו נוצרה ביקום מדע-בדיוני. הוא הקים חברות, קנה חברות והפך לאדם העשיר בעולם. הוא פעל כדי להבטיח עתיד טוב יותר לבני אדם באמצעות פיתוח כלי רכב חשמליים, באמצעות פיתוח דרכים חדשות לטוס לחלל. אבל בתוך זמן קצר יחסית, הוא הפך לאחת הדמויות החשובות, המוזרות וההרסניות ביותר של המאה ה-21, הוא הפך לאחד מסוכני הכאוס הגדולים בעולם.

אם תניחו לדברים, אם פשוט תעזבו אותם, הם יתפרקו, הם יתמוטטו. בגלל שהיקום דוחף כל הזמן לכיוון של אי-סדר, אנחנו מחוקקים חוקים, בונים מבנים ומייצרים כללים, שכל המטרה שלהם היא להיאבק בכאוס שמאיים לכלות אותנו. לכאורה, כיצורים של סדר והרגלים, יש בכאוס משהו מפחיד ומאיים ולמרות זאת אנחנו מוקפים בסוכני כאוס שכל מה שהם עושים הוא לדחוף לצד השני: הם מנסים לפרק את מה שמסודר, למוטט את מה שעומד, לפורר מערכות חברתיות, כלכליות, משפטיות, הם מנסים לפרק את הכל. אבל למה?! מי מעוניין בכאוס, מה אפשר להרוויח ממנו, ומה קורה מהרגע שהוא מגיע? בעונה הראשונה של "סערה מושלמת" עסקתי באובססיה שלנו לסדר ולמספרים, בעונה הזו אעסוק בצד השני.

בחודשים האחרונים נשאלתי כמה וכמה פעמים "מה קורה עם עונה שנייה, מתי היא עולה, מה קורה עם זה?!". אז מה באמת קורה עם זה?

בעולם של טכנולוגיות דיגיטליות שבתוכו אנחנו חיים, מספרים נמצאים בכל מקום. המילה Digital מורכבת מהמילה Digit, "ספרה". אין פלא שבשנים האחרונות כל מה שטכנולוגי הוא דיגיטלי וכל מה שדיגיטלי הוא פועל יוצא של מספרים: תחילה הם מוצגים כנתונים, אחר כך הם ה"חומר", ה"דבר" שהאלגוריתמים עושים עליו מניפולציות, ולבסוף, הם גם התוצאה. אז בפרק האחרון של העונה הראשונה החלטתי להציג תזה קצרה, מחשבה. המחשבה הזו עוסקת במה שעשויה להתגלות ההשפעה הגדולה ביותר של תרבות המספרים שבתוכה אנחנו שקועים: הפיכת כל דבר לתחרות ומאבק.

המאה ה-21 נפתחה בסערה עם בהלה סביב באג 2000, המתקפה על מגדלי התאומים, התפוצצות בועת הדוט.קום ואז התפוצצות בועת הסאב-פריים. אבל עד כה האירוע הגלובלי הגדול ביותר של המאה ה-21, שלא ברור אם יהיה גדול ממנו, הוא מגפת הקורונה. הקורונה היתה המגפה המתועדת בהיסטוריה ובמהלכה הופצצנו במספרים: כמה חולים יש, כמה מאושפזים, מונשמים, מתים, כמה חיסונים ניתנו, מה המרחק שצריך לשמור בין אדם לאדם, כמה זמן צריך להישאר בבידוד – עוד ועוד מספרים. לכאורה כל המספרים האלו היו אמורים לסייע לנו ליצור קונצנזוס, להסכים על העובדות. בפועל ההפך קרה.

במשך שנים לא היה ניתן למדוד את הפעילות שמתרחשת בכלכלות של מדינות, אבל במאה העשרים, מה שהיה תיאורטי הפך למעשי והשאלה החלה להשתנות: לא עוד "איך מודדים?" אלא "מה מודדים?". במלים אחרות, מה מדינה צריכה למדוד כדי לדעת האם הכלכלה שלה בריאה, האם היא צומחת או דווקא נקלעה למיתון? התשובה לשאלה הזו מסתכמת בראשי תיבות: תמ"ג או "תוצר מקומי גולמי". אבל למרות שהנתון הזה נחשב לנתון הכלכלי החשוב בעולם, כלכלנים רבים מצביעים על העובדה שלא רק שהוא לא מודד את מצב הכלכלה, הוא מוביל לעיוותים שיוצרים נזקים חברתיים וסביבתיים עצומים. האם זה יכול להיות? איך למספר אחד יכולה להיות השפעה כל כך גדולה וכל כך מזיקה?

מעטים המושגים בעולם הפסיכולוגיה שסביבם יש חוסר הסכמה כה גדול כמו המושג "אינטליגנציה". מעטים המושגים בעולם הפסיכולוגיה שהעסיקו פסיכולוגים, פילוסופים, סוציולוגים, קרימינולוגים, נוירוביולוגים, אנשי חינוך ואפילו פוליטיקאים, כמו המושג "אינטליגנציה" והכלי שלכאורה מודד אותו – מבחן האייקיו. בסיפור שמאחורי מבחן האייקיו יש את כל החומרים שמהם עשויה דרמה מרתקת: יש בו איש אשכולות אנגלי, פסיכולוג צרפתי, שופט בית משפט עליון אמריקאי וצורר גרמני – כולם מפתחים, משכללים ואז מקדמים אידיאולוגיה חברתית שמשתמשת במדד חדש ומפוקפק שבאמצעותו, לכאורה, נמדדת מנת משכל, אינטליגנציה, ובאמצעות המדד הזה הם מספקים הצדקה חברתית, תרבותית ומשפטית לכמה ממעשי הזוועה הגדולים ביותר שבוצעו במהלך המאה העשרים.

הגענו למחצית הדרך ובפרק בונוס קצר אני מתייחס לשאלות וההערות שהגיעו אליי בעקבות הפרקים על מקומות העבודה, האקדמיה ו... פלוטו! אם יש לכם/ן שאלות, מחשבות, רעיונות והצעות שלחו אותן לכתובת המייל [email protected].

במשך עשרות שנים מורים לימדו, תלמידים למדו וכולם ידעו שבמערכת השמש יש תשעה כוכבי לכת. אבל אז, באוגוסט 2006, הכל השתנה. זה קרה כאשר האיגוד האסטרונומי הבינלאומי החליט לבעוט את פלוטו ממועדון כוכבי הלכת של מערכת השמש שלנו. אבל איך זה יכול להיות? למה כוכב לכת אחד (לשעבר) הודח מהמועדון ומדוע כמעט עשרים שנה אחר כך, יש עדיין רבים שמסרבים לקבל את רוע הגזירה? זהו סיפורו המסעיר של הגוף השמיימי עם השם הכי חמוד במערכת השמש שבמשך 76 שנה נחשב כוכב לכת ואז, כבר לא.

לרוב המוסדות להשכלה גבוהה בעולם יש שני תפקידים: מצד אחד הם מכשירים סטודנטים ואת דור העתיד של החוקרים, כלומר עוסקים בהוראה, ומצד שני הם מספקים תשתיות ומגייסים חוקרים שעוסקים במחקר. כדי לדעת מי סטודנט טוב ומי פחות טוב, מי מרצה סביר ומי מרצה מעולה, מי חוקר "בסדר" ומי כוכב עולה, פותחו מגוון של כלים, שיטות ומדדים שכל תפקידם הוא למדוד את שני חלקי המכונה – מצד אחד את הסטודנטים והמרצים ומצד שני ואת החוקרים ומוסדות המחקר. המהלך למדידה ודירוג של כל דבר הפך את מערכת ההשכלה הגבוהה למפעל, מפעל של מספרים, שבו מהקצה האחד נכנסים סטודנטים, מרצים, מוסדות ומחקרים ומהקצה השני יוצאים הרבה מאוד מספרים.

איך מגלים מי העובדים הכי יעילים ומי העובדים הכי פחות יעילים? אחת השיטות היא לנסות ולמדוד את הביצועים של כל העובדים ואז, בעזרת הרבה נתונים, לקבל החלטות: האם לקדם עובד מסוים או לפטר אותו, האם לתת לו אחריות נוספת או דווקא לקחת ממנו סמכויות, האם להעניק לו העלאת שכר או דווקא להפחית משכרו. מה שלכאורה נשמע פשוט – למדוד את הביצועים של העובדים – מה שאמור להמיר תפישה סובייקטיבית של "הערכת העובדים", לניתוח אובייקטיבי שמבוסס על נתונים ומספרים, הפך למקור של חיכוכים ומתחים וכלל לא בטוח שהוא הפך את העובדים ליותר יעילים.

אחרי שידור פרקים 3 ו-4 הוצפתי במבול של שאלות, תגובות ומחשבות. אז הנה פרק בונוס נוסף, פרק "פסק זמן", שבו אני עונה ומתייחס לחלק מההודעות שקיבלתי. אם יש לכם/ן שאלות, מחשבות, רעיונות והצעות שלחו אותן לכתובת המייל [email protected].

תנועת האלטרואיזם האפקטיבי קוסמת לשני סוגים של אנשים. הראשון הוא לאלו שרוצים לעזור לבני אדם, שאכפת להם מבני אדם, שחשים אמפטיה כלפי בני אדם. השני הוא לאלו שכלל לא מתעניינים בבני אדם אלא במתמטיקה של הבעיה; הם מוקסמים מהחישובים, מהמרדף אחר פתרון המשוואה. אבל מה קורה כאשר אנשים מהסוג השני נמצאים בעמדה שמאפשרת להם לנתב סכומי כסף אדירים למטרות צדקה? מה קורה כאשר הם צריכים לקבל החלטות שבעיניהם עשויות להשפיע על גורל האנושות כולה? סם בנקמן-פריד נתן לכך תשובה.

המשאבים בעולם מוגבלים וכאשר מדובר בתרומות, הם מוגבלים פי כמה. על הרקע הזה קמה תנועת האלטרואיזם האפקטיבי שראשיה טענו שהם פיתחו שיטה שבאמצעותה ניתן לחשב בצורה מדויקת, מתמטית ומדעית, את מידת ההשפעה שייצר כסף שיינתן כתרומה. כשהם מצוידים בכלי החדש, ניגשו אנשי התנועה למצוא את המטרות הראויות ביותר לתרומה, ראויות לא בגלל שהן חשובות או צודקות יותר, אלא בגלל שתרומה להן תייצר את ההשפעה הכי גדולה. אבל במהלך הזמן האופן שבו התנועה חשבה על מטרות, תרומות והשפעה השתנה, ולשינוי הזה היו תוצאות שאותן אף אחד לא צפה.