Advertise on podcast: סאבטקסט

בפרק 40 של סאבטקסט אני מארח את הסופרת, המשוררת והמתרגמת ריטה קוגן ואת אמה, לילי, לשיחה על המקום שתופסות הספרות והאמנות בחייהן. אנחנו פותחים בשאלה האם אפשר לגדל אדם באמצעות ספרות, וחוזרים לילדותה של ריטה בלנינגרד: הספרים הראשונים, השירים שלילי לימדה אותה לדקלם ולימודי האמנות במוזיאון הארמיטאז׳. משם אנחנו ממשיכים אל אחמטובה, נבוקוב, בונין ויעקב שבתאי, אל אהבתן המשותפת לקולנוע ולציור, ואל השיחות והוויכוחים שהן מנהלות עד היום. בין הזיכרונות והיצירות עולה גם שאלה מורכבת יותר: האם האמנות היא דרך לדבר על החיים, או שלפעמים היא דווקא מאפשרת לנו להימנע מלדבר עליהם?

בפרק 39 אני משוחח עם מיכל בן־נפתלי על הגבולות המטושטשים שבין ממואר, מסה ובדיה, ועל הספרות כהרפתקה של חיים ושל מחשבה. אנחנו מדברים על הצורך לספר אמת דווקא בתוך מרחב ציבורי שהפך רווי שקרים, על הזיכרון כפעולה שאינה רק משחזרת אלא גם ממציאה, על ההבדל בין מחקר לחקירה ספרותית, ועל ההיברידיות כאפשרות להמציא מחדש צורות כתיבה שכבר נדמה שאנחנו מכירים. בהמשך אנחנו מדברים גם על הוראת כתיבה, על מה שמתרחש במפגש עם סטודנטים, ועל החזרה של בן־נפתלי לקריאת שירה ולכתיבת מסות על שירים.

בפרק 38 אני מארח את אגי משעול, לרגל צאת ספרה החדש נשל ספר שמשיל עור פיזי, פנימי ומדיני בבת אחת. דיברנו על מה זה בעצם להגיד "אני משוררת" ועל ההתחייבות שמסתתרת באמירה הזאת; על טקס הבוקר שלה  קפה, סיגריה ומחברת  ועל "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך" כדרך חיים; על ההומור שלה, שהוא לדבריה רק תחרה על פחם; על שירת מלחמה, על השיר "ממ"ד" ועל התשובה של לאה גולדברג לשאלה למה משוררת לא כותבת על המלחמה; על העצים בחצר שלה ועל השיחים בשולי הדרכים שאף אחד לא מסתכל עליהם; ועל הספר הראשון שהוציאה כחיילת, אספה מכל מקום שיכלה והשמידה. בדרך גם עמיחי, גורי, יואל הופמן, חילזון אחד, וההצלחה המפתיעה שלה בגרמניה דווקא עכשיו.

בפרק 37 מתארח רוביק רוזנטל, בלשן, סופר, מסאי ועורך, שכותב על השפה העברית מאז 1997. לרגל ספרו החדש העברית הישראלית דיברנו על מה שקורה לעברית בפועל, לא במה שהיא אמורה להיות: על שבע מאות שנים שבהן הדיבור בה נאסר בחוכמה גדולה, על הרגע שבו חיים רוזן העז לקרוא לה בשם ואיך התנפלו עליו, ועל המתח בין הדקדוק היציב לבין הדוברים שממשיכים לזוז. מכאן לעצלות כמנוע התפתחות, לפועלים חדשים שנולדים כל יום, לסלנג שנוצר בגילאי שבע־עשרה עד עשרים ושתיים ולמה שהוא מסגיר על דעיכת המאצ׳ו הישראלי. וגם, מה כן הולך לאיבוד: מטבעות לשון שנכחדות בשידור חי, המילה פרקדן, וילדים שפוגשים מילה שהם לא מכירים ומתאהבים בה לכל החיים.

בפרק 36 של סאבטקסט מתארחת שירה חפר' מתרגמת, עורכת ומייסדת הוצאת לוקוס. שוחחנו על הדרך מתרגום ספרות בתשע שפות אל הקמת זיקית ואחריה לוקוס, ועל אחת עשרה שנים שבהן, כדבריה, היא עמדה על כרעי תרנגולת ורק עכשיו מרגישה שיש על מה לשבת. דיברנו על הקורא האקטיבי, על צורה שקודמת לעלילה, ועל ספרים שעובדים כמו סם. ועל השדה עצמו: מארבעים חנויות עצמאיות לחמש, על שחיקה שכמעט סגרה את ההוצאה ב-2022, ועל החזון שהתגבש מתוכה לחלץ את הקולות הנשיים שנשארו מתחת לרדאר של הקאנון.

בפרק 35 של סאבטקסט מתארחת המשוררת ואשת הרדיו ענת שרון בלייס. שוחחנו על ספרה החדש, שעתיד לצאת במהלך השנה - ממואר בדיוני שנכתב לאורך שנים כפרגמנטים באפליקציית הפתקים, תוך כדי ביקורים וריבים עם אמה, ילדת שואה מרומניה שעלתה ב-1960; דיברנו על רונית מטלון, שנתנה לה את הרשות לכתוב; על שלושים שנות רדיו, מהתוכנית הראשונה על יונה וולך ב-1995 ועד כאן תרבות; על ספר השיחות "כתבו לכם את השירה הזאת" ועל המשוררים שכבר אינם; ועל שירי הפרידה שהתחילו להיכתב על ספסל בבית הדין הרבני, כשאין לך קול. ולבסוף על עדינות כעמדה בתוך הרעש, ועל הראיון האחד שלא עשתה ולא תעשה עוד.

בפרק מספר 34 של סאבטקסט מתארחת נועה שקרג'י, משוררת, חוקרת ועורכת כתב העת מעלה. שקרג'י הקימה ב-2012 את "פועמה", פרויקט מחקר שהתחזה לדף שירה ובדק בזמן אמת איך משוררים משתמשים ברשת חברתית, ומאז היא עוסקת בשאלה מה קורה לשירה כשהסטטוס ומערך הקשרים הופכים בעצמם לאיכות פואטית. השיחה נעה מירושלים של אסתר ראב ופאול צלאן, דרך שנים של לימודי צ'לו שהוחלפו בכתיבה, ועד למהלך הקיצוני שעשתה בספרה: מחיקה בטוש של שורות שלמות והוצאה מחדש בחמישים עותקים תפורים ביד. בדרך מדברים על ההבחנה שהיא מציעה בין ספרות קונצרטית לספרות פופולרית, על מה שנשאר מהביקורת הישראלית ולמה, ועל מחקר שערכה עם עמית פינצ'בסקי על דפוסי העריכה של מודלי שפה, כולל התשובה לשאלה מה צריך לעשות כדי לא לכתוב כמו AI בשנים הבאות.

בפרק 33 מתארח עודד כרמלי משורר, מבקר, מו"ל ועורך "הבא להבא", מייסד פסטיבל תל אביב לשירה. שיחה על מות הקאנון והיעדר השיח, על גבריאל מוקד כאב רוחני ועל הירושה המחורבנת של אידיאלים מודרניסטיים במאה ה-21, ועל תעשיית מימון המחבר שהפכה את הכותבים למקור הפרנסה במקום הקוראים. כרמלי מספר על הפיגוע הפואטי שהביא אותו למעצר, מסביר למה סדנאות כתיבה רצחו את הספרות, ומתעקש שהצדק היחיד שנותר בעולם הוא הצדק הפואטי. בדרך: חיי נצח, המרוץ לירח, ולמה ספר שאיש לא האמין בו מספיק כדי לממנו לא צריך לראות אור.

בפרק 32 של סאבטקסט אלפרד כהן משוחח עם חיים באר על ספרו החדש "לוויתן ברוח", ספר היברידי ופרוע שנולד מספרון יידיש נשכח שבאר מצא לפני עשורים ונדחה שוב ושוב הצידה. השיחה נעה בין ילדות בירושלים של תקופת הצנע, שבה ילד שרצה לעקוב אחרי פרקי היום בתנ״ך ברדיו גילה שאין תנ״ך בבית, לבין ההווה שאחרי השבעה באוקטובר והשאלה שאינה מרפה מבאר, אם יהודים יכולים לנהל מדינה. באר מדבר על החופש שהגיע לו דווקא אחרי שכל עורכיו ומוריו הלכו לעולמם, על ספרייה בת 35 אלף כרכים שהוא מפזר כתרומת איברים, ועל הספרות כמקום היחיד שבו יש נחמה. פרק על אהבת קריאה, על כישלונות שמניעים יצירה, ועל מה שנשאר כשהאנשים כבר אינם והשמיים נשארים אותם שמיים.

פרק 31 של סאבטקסט מארח את הסופר והמאייר ירמי פינקוס לשיחה על האופן שבו נבנים הספרים שלו: התחלה וסוף ידועים מראש, ובאמצע דמויות שמצטרפות תוך כדי כתיבה כמו שחקנים שעולים לבמה. פינקוס מספר על שנותיו כמבקר אופרה, על ההומור שלמד להשתמש בו כילד כדי שלא יחטוף מכות, ועל אמונתו שהטרגי והקומי הם שני צדדים של אותו פחד מהריק. הוא מסביר למה ספרות היא בעיניו שקר גמור, יוצא נגד אופנת הממוארים והריאליזם, ומצטט את פטרישה הייסמית שקראה למתוח את המציאות עד קצה הסבירות שלה. בדרך עולים גם הכסף כתשוקה יהודית שהספרות העברית מדחיקה, הזעיר בורגנות שסקרנה אותו תמיד, שיטת התחקיר שלו לרומן ההיסטורי, וסוד המבנה של לינדנברוק, שבו הגיבור השקרן יושב תקוע בשדה תעופה בזמן שכל העולם זז מול עיניו.

בפרק 30 של סאבטקסט, אנחנו צוללים אל אחד הנושאים המרתקים והבוערים של התקופה: המפגש בין ספרות לבינה מלאכותית. ד"ר ננה אריאל מתארחת לשיחה על הדרך שבה מודלי שפה משנים את ההבנה הבסיסית שלנו לגבי כתיבה, קריאה ומקוריות. במהלך הפרק שוחחנו על ההיסטוריה של המקוריות (ומדוע היא למעשה רעיון יחסית חדש), חזרנו אל "הפסיכיאטר האלקטרוני" פורץ הדרך של דוד אבידן מ-1974, ותהינו האם כותבי העתיד יהפכו למעשה ל"אוצרי טקסטים" השרויים בדיאלוג מתמיד עם המכונה. דיברנו גם על שאלת האחריות וה"הזיות" של ה-AI, על חרדת הקשב ועתיד הקריאה, ועל הלידה המחודשת של ז'אנרים ספרותיים היברידיים. פרק חובה לכל מי שהמילה הכתובה קרובה ללבו ותוהה לאן מועדות פניה.

בפרק 29 של סאבטקסט מתארח אלי הירש, משורר, מבקר ועורך לשיחה ארוכה ופתוחה שנעה בין הספר האישי לבין מצבה של השירה כולה. נקודת המוצא היא "משהו מעבר לאושר" ספרו האחרון, בו הוא מספר את סיפור אהבתו לנתי: מהדייט הראשון בפריז, דרך הבגידה והמשבר, ועד ההבנה כמה כוח יש לאהבה ולַיכולת לאהוב. משם נפתחת השיחה אל הפואטיקה שלו האמונה בשיר הארוך שמספר סיפור, האהבה לרומנטיקה האנגלית, והעוינות כלפי האידאה המודרניסטית שלפיה שיר אמור להגיד מה שאי אפשר לומר בפרוזה. בחלקה השני השיחה עוברת אל הכובע השני של הירש, המבקר: כמעט עשרים שנה של "קורא שירה", הדרך שבה נעשה עורך כמעט במקרה (סמטת השקדיות של דורית רביניאן), הנבואות שהתגשמו (שירה מזרחית, שירת נשים), והאבחנה המטרידה שלפיה השירה הישראלית של 2026 הולכת באוויר, תקועה, דועכת, קשורה בטבורה למשבר הפוליטי. ומעל הכול, האני־מאמין שחוזר לכל אורך השיחה: להבין ולהיות מובן, ולפתוח את השערים במקום לסגור אותם.

בפרק החדש של סאבטקסט, אלפרד כהן משוחח עם הסופרת אילנה ברנשטיין, דיברנו על הפרידה מהריאליזם הקלאסי לטובת זרם התודעה, על השפעות מודרניסטיות כמו פוקנר ווירג'יניה וולף, ועל איך זה לכתוב רומן בבידוד מוחלט בעיר אודנסה שבדנמרק. דרך הספרים שלה, בחנו מדוע המציאות הישראלית הפכה לכל כך מעוותת ו"פוסט-ריאליסטית" עד שקשה לתפוס אותה בכלים ספרותיים שמרניים. אילנה משתפת בכנות על האופן שבו היא מפרקת ומרכיבה מחדש את השפה בכל ספר מחדש, על כתיבה כפעולה טוטאלית שכואבת פיזית בגוף, ועל הבחירה לשים תודעות חריגות כמו אישה דמנטית או כלב מדבר במרכז הבמה

בעקבות צאת ספרו החדש נקודת זכות לרווקים, המשורר שלומי חתוכה מספר לאלפרד כהן על חוויית הנדודים המקומית, על שירי הפירוק שבהם חפצים יומיומיים שובקים חיים, ועל ההחלטה שלו להתרחק מהסטרס של המרכז לטובת חיבור אל הטבע. משם חוזרים השניים אחורה בזמן אל ימי הפעילות של הוצאת טנג'יר העצמאית ומדברים על השינויים שחלו במבנה שוק הספרות בישראל מאז כניסת הרשתות החברתיות ופריצת חומות המיינסטרים של שומרי הסף.

*הוקלט בפברואר 2026 בפרק זה של סאבטקסט, הסופרת והעורכת שרי שביט צוללת אל תוך המעבדה הפנימית של היצירה, החל מרגע הגילוי המכונן של ספריית הילדות המסתורית ועד למתח המתמיד שבין הבהילות של השירה לבין המבנה של הפרוזה. השיחה נוגעת בחשיבותה של דריכות גבוהה למציאות כמנוע לכתיבה, בתפקידן של הספריות כמקלטים מודרניים ובאחריות הכרוכה בעריכת כתב העת המיתולוגי "מאזניים" בעידן של מסכים והסחות דעת. שביט משתפת בתובנות על האבולוציה של תרבות הקריאה בישראל, על הצורך האנושי ב"אשליה עצמית" כדי לשרוד את המציאות המקומית, ועל ההתמסרות המוחלטת לכוחו המרפא של סיפור טוב.